עולה ששחטה בראש המזבח או ששחטה למטה והעלה אותה לראש המזבח, יפשוט אותה וינתחנה במקומה ומוריד הקרבים ומדיחן למטה וחוזר אותן ומוריד העור ונותנו לכהנים.
ומוריד את הקרבים ומדיחן, כתב הכ״מ הכי אמרינן שם בברייתא ואע״ג דהתם מיירי בנפסלה ילפינן מינה לכשרה במכ״ש, וכתב בזה השפת אמת דהא דמוקי להברייתא בפסולה הוא משום מ״ד אין הפשט וניתוח בראש המזבח, אבל הרמב״ם דפסק דיש הפשט וניתוח בראש המזבח שפיר אפשר לאוקמי בכשרה עכ״ד, ואף דלפי״מ שכתבו התוס׳ דכונת הגמ׳ כשהם למטה גם הרמב״ם אינו סובר דיש הפשט דהא כתב בטעמא דיש הפשט משום דאם עלו לא ירדו, מ״מ דבריו נכונים שהרמב״ם בפיהמ״ש כתב להדיא דמתני׳ בכשרה, ואשמעינן שהמזבח ראוי להפשט וניתוח אם עבר ושחט בראש המזבח, ובאופן אחר יש לומר דהגמ׳ דמוקי בפסולה הוא לדחות שלא יהיה ראיה ממתני׳ לעולא, אבל להלכה דפסק הרמב״ם כעולא אף דפסק כר׳ יהודה בנשפך דמה וכד׳ התוס׳ בדף פ״ג בד״ה למעוטי בסוף דבריהם דעולא גם לר״י אמר כיון דיש דם ואפשר לזרוק וא״כ אפשר לאוקמה בכשרה ועכ״פ א״צ לומר כמש״כ הכ״מ דהרמב״ם למד בכשרה ממה דתניא בפסולה.
ומיושב מה שעמד השפת אמת למה השמיט הרמב״ם הדין דבנפסלה אחר זריקה מדיח, אבל לפי״ז לא קשה דלהלכה דהברייתא בכשרה א״כ אין לנו החדוש הזה דגם פסולה שטעונה שרפה צריך הדחה וסובר הרמב״ם דאינו להלכה.

וכן זבחים שחוטים שעלו לגבי המזבח מפשיטן ומנתחן במקומן ומוריד הקרבים ומדיחן במים וחוזר ומעלה אותן ומוריד את העור ואת הבשר ונותנו לבעלים וחוזר ומקטיר את השאר, ומפני מה לא יוריד הכל אלא יפשיט וינתח בראש המזבח שכל הראוי לאשים אם עלה לראש המזבח לא ירד שנאמר כל הנוגע במזבח יקדש יכול אע״פ שאינו ראוי תלמוד לומר היא העולה על מוקדה. מה עולה שהיא ראויה לאשים אם עלתה לא תרד אף כל הראוי לאשים אם עלה לא ירד.
ומוריד הקרבים ומדיחן במים, בספר שפת אמת תמה בזה על הרמב״ם וכן על התוספתא דקתני כן, דאיזה הדחה צריך בקרבים דזבחים כיון שאינו מקריבן, ובהל׳ מעה״ק לא הוזכר שום הדחה בקרבים ודוקא בעולה שמקריבן, ואם הכונה על החלב שעל הקרבים שהם האימורין הא לא הוזכר בהל׳ מעה״ק שום הדחה על החלב שעל הקרבים, וראיתי שעמד בזה בס׳ חסדי דוד על התוספתא וכתב וז״ל וצ״ל לפי שצריך להסיר מהם החלב אשר על הקרב שהוא מן האימורין ומורידן תחלה מיד כדי לנקותן מהפרש דלאו אורח ארעא לעשות כן במזבח, וחוזר ומעלן אם ירצה להפריש החלב שם במזבח, אבל אה״נ שאם רצה להפריש החלב למטה יכול, אלא דהכא קמ״ל שאם רוצה להעלותן עד שיפריש החלב מהן מותר, ואח״כ חוזר ומורידו בכלל הבשר ליתנן לבעלים, עכ״ל, וכונתו דלהחזיק הקרבים עם הפרש על המזבח כדי להסיר החלב מהם לאו אורח ארעא, ולכן ע״כ מוריד הקרבים עם החלב שעליהן, ובזה מפרש דמה שכתב הרמב״ם וכן בתוספתא שמדיחן הוא רק אם ירצה לחזור ולהעלותן ושם להסיר החלב, אבל הוא דוחק גדול לפרש כן וגם החסדי דוד כתב, כך יש לדחוק ולפרש אלא דניחא ליה לתנא למיתני כי לישנא דלעיל גבי עולה אע״ג דלא דמי עכ״ל, והרגיש בעצמו הדוחק שבפירושו.
ונראה דהנה מוכח מהלכה זו דהדין אם עלה לא ירד אינו דין רק בפסולין שלא להוריד ולא להקריבן, אלא דגם בכשרים שבודאי יקריבן, מ״מ כיון שעלה על המזבח לא ירד אפי׳ לפי שעה, ורק מה שבהכרח להוריד מותר להוריד, דהא כתב הרמב״ם דמפשיט ומנתח בראש המזבח, ואינו מוריד למטה משום דאם עלה לא ירד, ולפי״ז נראה דסברה הברייתא דאפי׳ מה דמוכרח להוריד מ״מ אסור להשהות חוץ למזבח מה שאינו מוכרח להשהות, ולכן זה ודאי דמה שמוריד הקרבים תיכף ועמהן החלב שעליהם משום דאינו דרך כבוד להשהות הפרש על המזבח, אבל זה צ״ל דלא דמי להקרבה דגבי עולה שצריך להקריב הקרבים משמע שצריך להדיח היטב שלא יהיה פרש גם בפנים, אבל כאן שאינו אלא משום דרך כבוד, אינו צריך להדיח אלא מבחוץ שלא יהיה נראה פרש, וזהו פחות זמן ממה שצריך זמן להסיר כל החלב מכל הקרבים, ולכן סבר תנא דבדוקא צריך לעשות כן להוריד הקרבים ולהדיח שלא יהיה נראה פרש ותיכף להעלותן על המזבח ולהסיר כל החלב מהקרבים ולהקטירן.

(ה-ז) וכן קומץ המנחה שלא נתקדש בכלי שרת וכל איסורי המזבח שעלו ירדו לפי שאינן ראויין מתחלתן. וכן בהמת קדשים שנשחטה בלילה או נשפך דמה או שיצאת חוץ לעזרה אם עלתה תרד. אבל קדשים שלנו או שלן הבשר או האימורים, וזבח שיצא חוץ לעזרה או שנטמא או נפסל במחשבת הזמן או במחשבת מקום או במחשבת שינוי או שקבלו הטמאים וזרקו את דמו הואיל וראויין בעבודת קרבן הבא בטומאה, ושנתן דמו חוץ למקומו או קדשי קדשים שנשחטו בדרום או שנתקבל דמם בדרום, אע״פ שכל אלו פסולים אם עלו לראש המזבח לא ירדו.
או קדשי קדשים ששחטן בדרום, הכ״מ תמה דבריש מעילה פליגי רבה ורב יוסף אם עלו מהו שירדו, ואמר הגמ׳ אליבא דר׳ יהודה דכו״ע לא פליגי דאם עלו ירדו כי פליגי אליבא דר״ש, וא״כ הרמב״ם דפסק כר׳ יהודה בנשחטה בלילה או נשפך דמה דאם עלו ירדו, איך פסק בשחטן בדרום דאם עלו לא ירדו, והנה הלח״מ כתב דהסוגיות סותרות דבמעילה סבר הגמ׳ דר״י חולק גם על ניתנין למעלה, ובזבחים דכ״ז ודל״ו מוכח דלא פליג, ולכן מה דאמר כאן דאליבא דר״י כו״ע לא פליגי היינו לפי״מ דסבר דפליג נמי בניתנין למעלה, אבל לסוגיא דזבחים נאמר דפליגי בין לר״י בין לר״ש, והנה לפי דבריו יהיה סברות הפוכות לסוגיא דזבחים דיהיה עלינו לומר דשחטה בדרום לרב יוסף עדיף, מנשחטה בלילה, והיינו דאפי׳ ר״י מודה דלא תרד, ולרבה שחטה בדרום גרע מנשחטה בלילה, דהא ר״ש פליג על נשחטה בלילה וס״ל דלא תרד, ובשחטה בדרום נאמר דתרד ולא מסתבר לומר סברות הפוכות דבאיזה סברא יחלקו בזה מה גרע אי דרום אי לילה.
והנה בזבחים ק״כ לפי גירסתנו שהביאו כן בתוס׳ איתא לאו היינו פלוגתא דרבה ורב יוסף דתנן קדשי קדשים ששחטו בדרום מועלים בהם ואם עלו לא ירדו ואיבעיא להו ירדו מהו שיעלו, רבה אמר לא יעלו רב יוסף אמר יעלו, וכתבו התוס׳ דמיירי במשלה בהם האור ורש״י מחק הגירסא וכתב דגרסינן כמו במעילה וכתב שם הברכת הזבח וז״ל איבעיא להו ירדו מהו שיעלו נראה דהיא היא גירסת הרמב״ם דלא כגירסת רש״י ולכך פסק דאם עלו לא ירדו, אף לר״י ופלוגתא דרבה ורב יוסף היא באם ירדו מהו שיעלו, ובהא פליגי במעילה אליבא דר״ש אבל אליבא דר״י כו״ע ס״ל דלא יעלו עכ״ל.
והנה התוס׳ בזבחים פירשו לגירסא זו דזבחים שהיא מחלוקת אחרת, ובמעילה פליגי בעלו אם ירדו, ובזבחים פליגי אם ירדו מהו שיעלו, ודברי התוס׳ צריכים באור דכיון דרבה סבר במעילה דגם עלו ירדו איך אמר בזבחים מקודם בסתמא ואם עלו לא ירדו, וכתבו דבמעילה מיירי בלא משלה בהם האור דעכ״פ איך אמר בזבחים בסתמא דאם עלו ירדו, וצ״ל דכונתם דכיון דרב יוסף איתביה לרבה ולא השיב לו הודה לו רבה בזה דאם עלו לא ירדו, ולא הוי כמאן דחלקינון ופליגי רק אם ירדו ומשלה בהם האור דסבר רבה דלא מהני בשחטם בדרום ומשלה בהם האור, ויש לסייע לד׳ התוס׳ מד׳ הרא״ש בפ״ב דב״מ סי׳ י״ז שכתב דמה דקיי״ל כרבה לגבי רב יוסף חוץ משדה ענין ומחצה הוא בכולי גמרא ולא רק בב״ב והא דלא חשיב הך דריש מעילה משום דמילתא דפשיטא היא כיון דאתותב רבה, אבל לפי׳ התוס׳ מיושב יותר כיון דהודה רבה.
אבל להרמב״ם א״א לומר כד׳ התוס׳ דא״כ בין לרבה בין לרב יוסף לר׳ יהודה לכו״ע ירדו, ולכן דעת הבה״ז דהרמב״ם גורס במעילה כמו בזבחים, ולפי דבריו קשה מה דאמר הגמ׳ במעילה, אבל הכא כיון דשחטן בדרום כמאן דחלקינון דמי, דאי סבר רבה כמאן דחלקינון דמי איך אפשר דמ״מ סובר רבה דאם עלו לא ירדו ופליגי רק באם ירדו אם יעלו.
ונראה בזה דהנה רב ור״י פליגי בזבחים ס״ח לענין מטמאים בבית הבליעה במליקת זר דרב סבר דמטמא אף דלילה אינו מטמא, ולשיטת הרמב״ם הא דלילה אינו מטמא הוי אפי׳ לר״י ולא כפי׳ התוס׳ שכ׳ דהוא דוקא לר״ש ועיין בלח״מ פ״ז מה׳ פסוה״מ ומ״מ זר מטמא לרב דגרע מלילה, א״כ ע״כ מה דאמרינן זאת היא העולה הרי אלו ג׳ מיעוטין לא גרסינן ג׳ מיעוטין או דהוא לאו דוקא דהא זר נמי אם עלתה תרד מכש״כ מלילה דהא לילה אינו מטמא וזר מטמא, אבל הרמב״ם שפסק כר׳ יוחנן דסבר אינו מטמא וכחזקיה דמליקת זר לא תרד, וא״כ כ״ש דאינו מטמא ודלא כרב, וא״כ נוכל לומר דאינו אלא ג׳ מיעוטין, ובטעמא דפלוגתא צ״ל דהוא יליף משחיטה, דליכא למימר דיליף מבמה דא״כ יקשה מבע״מ כמו שהקשו התוס׳ שם בד׳ ס״ט, והרמב״ם כתב דבכל הפסולים לא תרד, עכ״פ אי נימא דדוקא ג׳ מיעוטין א״כ בדרום נמי לא תרד, ובטעמא משום דאיכא למילף מקדשים קלים, ולא גרע מזר ואף דלילה אית לי׳ הכשרה באיברים ופדרים י״ל דאיברים ופדרים לאו עבודה מעבודות הכשר הקרבן ולא שייך בזה סברות הפוכות, דלרב גרע שחיטה מאיברים ופדרים דלא יליף מינה זר אפי׳ לענין מטמא בבית הבליעה, דלילה אינו מטמא ולדידן זר עדיף מלילה דיליף משחיטה ובלילה לא ילפינן מאברים ופדרים דהוא פשוט דאי שחיטה הוי עבודה עדיפא מאברים ופדרים דאינו הכשר הקרבן עכ״פ פשוט דאי זר אם עלה לא ירד כש״כ שחטה בדרום דהא שחטה בדרום לכו״ע אינו מטמא משום דדרום כשר בקדשים קלים.
ועכשיו נוכל לומר בפשיטות דמאן דסבר דשחטה בדרום כמאן דתנקינון דמי ע״כ סבר דכל פסולי שחיטה אפי׳ היכי דאיכא בכה״ג הכשר מ״מ כיון דלא הוכשר בזה הכשר הדם כלל אם עלה ירד, ולכן ע״כ רבה ורב יוסף אזלי כאן אליבא דרב, ואנן קיי״ל כר׳ יוחנן דיליף משחיטה דליכא למימר דיליף מבמה דא״כ בע״מ יהיה אם עלה ירד, וכמו שהקשו בתוס׳, והרמב״ם כתב דאם עלה לא ירד בכל הפסולים ומוכח דלא סבר הסברא דשחיטה לאו עבודה היא דדחוק לומר כמש״כ התוס׳ דיליף אע״ג דלאו עבודה, ובפשוט צריך לומר דלא סבר הא דשחיטה לאו עבודה.
והנה התוס׳ בדף י״ד ע״ב כתבו להוכיח דשחיטה לאו עבודה מדנתלה ושחט כשר אע״ג דאין דרך שירות בכך, אכן נראה פשוט דדרך שירות הוי פסול דוקא היכי דבעי כהונה משום דכתיב לעמוד לשרת, וכמו דאמרינן דיושב כשר בבמה משום דכתיב לעמוד לפני ה׳ לשרתו לפני ד׳ ולא בבמה, ולכן יושב בבמה כשר אע״ג דשירות דוקא מעומד, וכדאמרינן לקמן דף י״ט ע״ב וליתב מיתב ולקדש אמר קרא לשרת ושירות מעומד, אלמא דאע״ג דגם בבמה יש עבודה מ״מ אינו פסול משום חסרון שירות, ואף דאפשר לדחות דבבמה מיקריא שירות גם מיושב, אבל מפשטה דגמ׳ משמע דשירות מעומד הוא דבר פשוט, ורק מה דכשר יושב בבמה הוא משום דלא בעי שירות, וה״נ לענין זר בשחיטה אפי׳ הוי עבודה מ״מ כיון דלא הוי שירות כשר בזר, והנה רבה ורב יוסף סברי להדיא בדף י״ד שחיטה לאו עבודה, וא״כ ע״כ לא סברי כר׳ יוחנן אלא כרב דמליקת זר אם עלה ירד, וא״כ ע״כ לאו דוקא ג׳ מיעוטין, אבל לר׳ יוחנן דסבר דמליקת זר אם עלה לא ירד אמרינן דלא הוי אלא ג׳ מיעוטים וכל היכי דאיכא למילף מציאות הכשר אם עלה לא ירד, וה״נ בשחטן בדרום דאיכא למילף מקדשים קלים.

[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה ה]

[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה ה]

הפריש שני אשמות לאחריות ושחט את שניהם וקדם והעלה אימורים של אחד מהם קודם זריקה הרי אלו ירדו.
השגת הראב״ד, שני אשמות עד הרי אלו ירדו, א״א והוא שזרק דם (האחד) [האחר] ולא נזרק דמו של זה ומשום מחוסר זמן קאתי עלה.
הכ״מ הביא פירש״י במעילה שפירש כד׳ הראב״ד וכתב שגם כונת הרמב״ם כן ושהעתיק ד׳ הגמ׳, והנה מה שכתב הראב״ד ומשום מחוסר זמן קאתי עלה אינו מובן דמה שייך כאן למחוסר זמן כיון שזרק אח״כ דם האחר, ומחוסר זמן היה שייך אם היינו אומרים דהעלה סתם אימורים קודם זריקת דמן ירדו, אבל הא בזה קיי״ל כעולא ולא ירדו וכמש״כ בהל׳ י״ב ורק כאן משום דזרק דם האחר ומוכיח שם הגמ׳ במעילה דלאו חד גופא נינהו, וא״כ מה שייך זה למחוסר זמן, ונראה להגיה בד׳ הראב״ד ובמקום זמן צ״ל דם וכונתו מחוסר דם, והיינו דכיון דאחר שהעלה זרק דם השני, נמצא דלאלו האימורים כבר לא תהיה זריקה והוי כמו נשפך הדם דקיי״ל כר׳ יהודה דאם עלו ירדו, דהא דעולא הוא גם אליבא דר׳ יהודה, וכמש״כ התוס׳ בדפ״ג וכן דעת הרמב״ם דפסק כר׳ יהודה ופסק כעולא.
אכן מה שכתב הכ״מ דגם דעת הרמב״ם כפירש״י והראב״ד אף שדבריו נכונים דלא קשה מה שסתם הרמב״ם כיון שכתב בלשון הגמ׳ מ״מ אינו מיושב לגמרי דבהרבה מקומות מפרש דבריו היכי שאינו צריך להאריך, וגם כאן היה אפשר לפרש שזרק דם האחר, ונראה דיש לומר דהרמב״ם אינו מפרש כפירש״י, אלא דגם קודם שזרק דם האחר ירד, כיון דכל טעמא דעולא דאימורין שהעלה לפני זריקת דמן לא ירדו, הוא כיון דאיכא דם ועומד ליזרק ואינו מחוסר מעשה בגופם של האימורים, וכדאמר הגמ׳ בדפ״ג לחלק מקמצין שלא קדשו בכלי, ולכן כאן גבי שני אשמות כיון דעכשיו אינו ודאי שיזרקו דמו של אשם זה שהעלה האימורים שלו ואפשר יזרקו דם האחר, א״כ אין כאן רק שאינו מחוסר מעשה, אלא דלא ידעינן כלל אם יזרקו מדמו, ולכן עכשיו ירדו ולכשיזרקו מדמו יעלו, אח״כ ראיתי שכיונתי לדברי המרכה״מ כאן והאריך לפרש בזה דברי הגמ׳ דמעילה עיין בדבריו.

עוף שמלקו זר ועלה לא ירד וקומץ המנחה שקמצו ועלה ירד, אע״פ שזה פסול וזה פסול, זה כאלו לא נתקדש כלל. אחד זר ואחד שאר הפסולין.
הכ״מ הביא ד׳ הגמ׳ בדף ס״ט א״ר יצחק שמעתי שתים, אחת קמיצת זר ואחת מליקת זר, אחת תרד ואחת לא תרד, אמר חזקיה מסתברא קמיצה תרד מליקה לא תרד מ״ש מליקה דישנה בבמה קמיצה נמי ישנה בבמה וכו׳, אלא אימא אין קידוש בכלי שרת במנחה בבמה, ופירש״י הילכך לא ילפינן זר במקדש לענין קמיצה מזר בבמה דלא דמי הך קמיצה להך קמיצה, דבמקדש הואיל וקדשה בכלי שרת איפסלא בזר, וכתב הכ״מ ומ״ש רבינו כאילו לא נתקדש כלל לעיל קאי, וה״ק וקומץ המנחה שקמצו זר ועלה ירד כאילו לא נתקדש כלל אע״פ שזה פסול וזה פסול עכ״ד הכ״מ, וכונתו דלפירש״י טעמא דירד ולא ילפינן מבמה משום דבמקדש נתקדשה בכלי שרת ואיך כתב הרמב״ם כאילו לא נתקדש כלל, לכן פירש לשון הרמב״ם שירד כאילו לא נתקדש, וכל רואה יראה שהוא דוחק ובודאי פשטות כונתו דמשום זה ירד דהוי כאילו לא נתקדש כלל.
והנה התוס׳ כתבו וז״ל תימה כיון דנתקדש בכלי שרת פסולו בקדש קרינא בי׳, ושמא כיון דתחלת עבודתה ביד ולא נתקדש בכלי שרת בתחלת עבודה לא חשיב פסולו בקדש, ולא דמי לשחיטה דסכין מקדשא ליה עכ״ל, וכונת התוס׳ להקשות לפירש״י דבמקדש נתקדשה בכלי שרת א״כ הוי פסולו בקדש, ומה שכתבו ולא דמי לשחיטה היינו בנשחטה בלילה דאם עלו לא ירדו לר״ש, וכונתם דאף דהגמ׳ מחלק דבקמיצה א״א ללמוד מבמה ובדס״ח כתבו דכל הני דחשיב ר״ש דאם עלו לא ירדו יש להם הכשר במקום אחר מ״מ מקשים דעכ״פ הא זה סותר הכלל דכל שפסולו בקדש אם עלה לא ירד כדאמר ר״ש בדף פ״ד, ובדברי רש״י דבקמיצה במקדש נתקדשה בכלי שרת לכאורה קשה דכיון דנתקדשה בכלי שרת יותר הוי פסולו בקדש, וצ״ל דזה רק טעם דלא נילף מבמה דבבמה כיון דלא נתקדש כלל והוי כמו הקרבת חולין אין ללמוד מזה למקדש דנתקדש ונפסל.
והנה התוס׳ כתבו דהא דחזקיה דמליקה לא תרד זהו כר״ש, אבל לר׳ יהודה תרד כמו לילה, וכבר כתב הלח״מ דהרמב״ם אינו סובר כן דהא סובר כר׳ יהודה דלילה תרד, ומ״מ סובר במליקת זר דלא תרד, אך מה שכתב הלח״מ בטעמא משום דילפינן מבמה כדאמר כאן בגמ׳. זהו תימה דהא כתב הרמב״ם אחד זר ואחד שאר הפסולים. ובע״מ לא הותר בבמה כמו שהוכיחו בתוס׳ בד״ה וליטעמיך מהא דאמר בדף ט״ז מה להצד השוה שבהם שכן לא הותרו בבמה. וע״כ צ״ל דהרמב״ם סובר דכאן דאמר טעמא משום דיליף מבמה סבר דשחיטה לא הוי עבודה ולא ילפינן משחיטה. אבל הרמב״ם סובר דשחיטה הוי עבודה. וכמו שכתבתי בהל׳ ז׳ ולכן גם בבע״מ אם עלה לא ירד.
ועכשיו מיושב דלהלכה א״א לומר טעמא דחזקיה משום דבקמיצה א״א ללמוד מבמה דגם במליקה אין הטעם משום דיליף מבמה וכדמסיק בסוף הסוגיא דאין דנים דבר שלא בהכשרו מדבר שבהכשרו ומבמה לא ילפינן אלא משום דילפינן משחיטה, ושחיטה בזר לא הוי דבר בהכשרו דאין עיקר הכשר שחיטה בזר. ולכן ע״כ החלוק הוא משום דבקמיצת זר לא נחשב פסולו בקדש. דלא מהני מה שהיתה המנחה בכלי שרת קודם עבודה כמש״כ התוס׳. וקמיצה א״א ללמוד משחיטה דמליקה שפיר דמי לשחיטה דזהו שחיטתו של העוף. אבל קמיצה אף דאמר בדף י״ג קומץ היינו שוחט זהו בגדרי עבודות הקרבן דקומץ דמי לשוחט. אבל למילף במעשה פסול לענין אם עלה לא ירד הכשרא משחיטה בזה לא דמי קומץ לשחיטה.

קומץ שמיצה שמנו על העצם וירד העצם יחזירו, שהדבר ספק שמא חבורי עולין כעולין הם חשובין.
השגת הראב״ד קומץ שמיצה שמנו על העצם. א״א בנוסחא שלנו שמיצה שמנו על העצים. ומה שפירש הענין לאם ירדו אם יעלו לא נהיר דבר הלמד מענינו. ואין הענין ההוא מדבר לירידה ועליה אלא לענין חסרון קומץ או חסרון שמנו אם נמצא שמנו על העצים אם נחשוב אותו קודם הקטרתו. שהרי עדיין לא משלה בו האור. אע״פ שנפל ע״ג עצים שבמערכה דחבורי עולים. דהיינו עצים שהם חבור לקומץ לאו כקומץ דמו והרי חסר שמנו. או דילמא כעולים דמו והרי לא חסר שמנו קודם הקטרה. וזה הבעיא במנחות פרק הקומץ רבה.
הכ״מ כתב דכונת הראב״ד דאם הבעיא היא לענין אם עלה לא ירד. הו״ל לאתויי בפ׳ המזבח מקדש. וכתב הכ״מ דהרמב״ם הוצרך לפרש כן לפי גירסתו. ויש כדמות ראיה לגירסת רבינו מדאמרינן עלה לאו היינו דר״י ור״ל דאתמר המעלה אבר שאין בו כזית ועצם משלימו לכזית. וכונת הכ״מ בראייתו דכמו דשם הוא מדין עצם אם משלים לכזית. כן משמע דהכא נמי מיירי בעצם. אבל בעיקר ראיית הגמ׳ והדמיון לדין קומץ שמיצה שמנו על העצים או על העצם מדין אבר שאין בו כזית ועצם משלימו לכזית אינו מוכרח דלגירסת הרמב״ם מיושב יותר וכמו שנבאר.
והנה רש״י בפי׳ א׳ כתב דהבעיא הוא אי הוי חסרון בקומץ והוי חסר שמנו או דחבורי עולין מה שהוא מחבר הקומץ להשמן כשנותן הקומץ על העצים כעולין דמי. והוי כאילו השמן מובלע בקומץ, והתוס׳ כתבו לפי פי׳ זה אי חשיב הנבלע כאילו הוא בעין ע״ג עצים ומחובר להשמן שהוא על גב העצים עם הקומץ. וכונתם במה ששינו לשונם מפירש״י דלרש״י הכונה חבורי עולין השמן המובלע בעצים עם הקומץ. ולפירושם הוי חבורי עולים השמן המובלע בעצים עם השמן שהוא על גב העצים עם הקומץ. ולפי׳ התוס׳ קשה מה דאמר הגמ׳ אבל האי דלאו מינא דקומץ הוא. ולר״ל אמר אח״כ דקאי על השמן ומפורש כפי׳ רש״י דקאי על זה שהשמן מחובר להקומץ. ובפי׳ ב׳ פירש״י דאין הבעיא אי הוי חסר שמנו של הקומץ אלא אם צריך להקטיר העצים שנבלע בהם השמן עם הקטרת הקומץ חבורי עולין שמן שמחבר לקומץ כקומץ דמי. ואם אינו מקטירו הוי כקומץ חסר או לא כעולין ולא איכפת לן. והחילוק מלשון ב׳ ללשון א׳ הוא דללשון א׳ אם לאו כעולין דמו פסול הקומץ. וללשון ב׳ אם לאו כעולין דמו כשר וא״צ להקטיר העצים. ורק אם כעולים דמו אז צריך להקטיר העצים. ואם אינו מקטירם הוי כקומץ חסר. והראב״ד לכאורה אינו מפרש כפירש״י ותוס׳ דהבעיא חבורי עולים הוא על השמן. אלא על העצים אם העצים שהם חבור לקומץ הוו כעולין והיינו כקומץ. ולכן השמן שעל העצים הוי כקומץ ולא חסר שמנו דבגמ׳ מפורש דהבעיא הוא על השמן עם הקומץ. לכן ע״כ מה שכתב העצים שהם חבור לקומץ כונתו על השמן שנתמצו על העצים.
ובדעת הרמב״ם יש לעיין דאם מפרש חבורי עולין שהעצם מחובר לשמן של הקומץ היה דומה להא דאבר שאין עליו בשר כזית ועצם משלימו לכזית. דכמו דהתם העצם מחובר להאבר ה״נ העצם מחובר להשמן. אבל א״א לומר דכונת הרמב״ם לפרש כן. דאמר התם הגמ׳ תיבעי לר׳ יוחנן ותיבעי לר״ל. תיבעי לר׳ יוחנן עד כאן לא אמר ר׳ יוחנן התם אלא בעצם דמינא דבשר הוא. אבל האי דלאו מינא דקומץ הוא לא. או דילמא אפי׳ לר״ל לא אמר אלא בעצם דבר מפרש הוא ואי פריש לאו מצוה לאהדורי. אבל שמן דלאו בר מפרש הוא לא. או דילמא לא שנא. ומוכח דהבעיא דחבורי עולין אינו מה שהעצם מחובר להשמן. אלא השמן שיצא מהקומץ. והקומץ מונח עליו הוי חבורי עולין השמן עם הקומץ. עכ״פ ראיית הכ״מ להרמב״ם ממה דמדמה הגמ׳ להא דר״י ור״ל אינה מוכרחת כלל. וכמו שכתב בעצמו שהוא רק כדמות ראיה.
והנה הלח״מ כתב ראיה לגירסת הרמב״ם ופירושו ממה שהקשו התוס׳ בד״ה חרב דלפי״מ דמספקא לרבא אם חבורי עולין לאו כעולין הוי חיסר שמנה. למה לא הוי בחרב שנתערב בבלול חיסר שמנה דבלול. וכתבו דכאן דשניהם נקטרין לא הוי חיסר שמנה. ולהרמב״ם לא קשה דסובר דגם בהאי דרבא אין הבעיא משום חיסר שמנה. והנה בעיקר טעמא דמילתא למה אין באמת פסול משום חיסר שמנה. איברא דרש״י בפי׳ ב׳ כתב ג״כ דאם חבורי עולין לאו כעולין. ולא הוי השמן שנבלע בהעצים כקומץ ליכא פסול משום חיסר שמנה. ודוקא אי הוי כקומץ. אז הוי חיסר שמנה. והיינו דלא הקטיר השמן שצריך להקטיר. אבל למה לא הוי חיסר שמנה משום עיקר השמן שנחסר מהקומץ. ודברי התוס׳ ג״כ צריכים ביאור שכתבו דבחרב שנתערב בבלול ליכא בבלול משום חיסר שמנה כיון ששניהם נקטרין. וקשה דלמה לא נימא כן גם בקומץ שמיצה שמנו על העצים. דהא העצים נשרפין על המערכה וממילא נקטר השמן שנבלע בהעצים. וצריך לומר דבשמן הנבלע שנשרף בהעצים לא הוי שם הקטרה כיון דקיי״ל דאין הקטרה פחותה מכזית. ואף דלכאורה ההקטרה של הקומץ הב׳ לא שייך להקטרת קומץ זה מ״מ עכ״פ שם הקטרה על זה.
אכן בדעת הרמב״ם נראה לפי״מ שכתבתי בפי״א הל׳ ל״ד דדין הקטרת הקומץ לרצות הקרבן ושיתכפרו הבעלים הוא תיכף בנתינת הכהן הקומץ על האש. וכמו שכתב הרמב״ם בדין פסול מחשבה ובזריקתו על האש. ומה דבעינן משמשלה בו האור או משתצית האור ברובו זהו רק בדין להתיר שיריים לאכילה. וממילא בהבעיא דרבא בקומץ שמיצה שמנו על העצים או על העצם לא נוכל לומר דהבעיא הוא לדין חיסר שמנו. דכיון שזרק הקומץ על המערכה ונפל על העצים או שהיה שם עצם. כבר נגמר דין הקטרת הקומץ ולא שייך בו דין חיסר שמנו. ואף דאפשר לפרש שמיצה שמנו על העצים ולא נפל על האש. ומדברי הרמב״ם משמע דאף דלא בעינן משלה בו האור ולא משתצית האור ברובו. אבל עכ״פ בעינן שיהיה תחלת זריקתו על האש. אבל הוא אוקימתא דחוקה. דכיון דעיקר דין הקטרה הוא לזרוק הקומץ על אש המערכה. למה יזרוק אותו הכהן במקום אחר שאין שם כלל אש. ולכן אין הרמב״ם מפרש דהבעיא הוא לדין חיסר שמנו. אלא לדין אם עלו לא ירדו.
ומה שהקשה הראב״ד דהא אין הסוגיא שם מדין זה דמקומו בפ׳ המזבח מקדש. יש לומר דמשום זה בעי רבא הך בעיא כאן משום דזה מוכח מדין חרב שנתערב בבלול, דאין כאן חסרון משום חיסר שמנו אף שנתערב קודם שזרקו על המזבח, וחזינן דמה שעומד להיות נקטר על האש, אמרינן בזה חבורי עולים כעולים דמי, וכמש״כ התוס׳ דאף שאם היה השמן בעצמו נקטר על האש לא היה בזה שם הקטרה, אבל כיון שהוא בלול בקומץ אחר, או במנחה שעומדת להיות נקטרת לא הוי בזה חיסר שמנו אף דאין שייכות להשמן עם הקומץ אחר או המנחה האחרת, ויש בזה גדר חבורי עולין כעולין, וע״ז בעי רבא בקומץ שמיצה שמנו על העצם אם ירד העצם אם מצוה להעלותו, דאף דמצד העצם אין מצוה להעלותו, ומצד השמן בעצמו אין בו גדר הקטרה, מ״מ נימא חבורי עולין כעולין ויש בזה גדר הקטרה ומצוה להעלותו, או שנחלק כחילוק התוס׳ דדוקא בחרב שנתערב בבלול ששניהם עומדים להקטיר בזה לא הוי חיסר שמנו, אבל אין ראיה מזה דחבורי עולין כעולין, ונמצא דקושיית התוס׳ זהו יסוד לפי׳ הרמב״ם דזהו הטעם שקבע רבא הבעיא שלו כאן אף שהוא ענין אחר, משום דמכאן יש להסתפק בדין חבורי עולין אי כעולין דמי, ומבואר דהוא שלא כמש״כ הלח״מ דלהרמב״ם לא צריך לחילוק התוס׳ דדוקא ע״פ קושיית התוס׳ וחילוקם מבואר גירסת הרמב״ם ופירושו וכמו שנתבאר.

אין כלי הלח מקדשות את היבש, ולא כלי היבש מקדשות את הלח, במה דברים אמורים במדות הלח והיבש שהיו במקדש כמו שבארנו בהלכות כלי המקדש. אבל המזרקות מקדשות הלח והיבש, וכלי השרת מקדשין דם הפסול ליקרב.
וכלי השרת מקדשין וכו׳ הכ״מ כתב המקור לד׳ הרמב״ם ממתני׳ דכריתות דף כ״ג אשם תלוי שנודע שלא חטא, דר׳ יוסי אומר אפי׳ הדם בכוס יזרק, ותמה בזה הלח״מ דהא פסק הרמב״ם בפ׳ י״ט דלא כר׳ יוסי דאם אחר שנשחט נודע לו הדם ישפך, וכתב הלח״מ דמקור ד׳ הרמב״ם הוא מהגמ׳ דזבחים דף פ״ז דבעי ר״ל מר׳ יוחנן אם כלי שרת מקדשין פסולין לכתחילה ליקרב, ופשיט לי׳ ר״י דמקדשין, ובמנחות דף ז׳ איתא דפשיט לי׳ דאין מקדשין, ומפרש הרמב״ם דבזבחים מיירי בדם, ובמנחות בשאר דברים, ולא כתב טעם לחלק בין דם לשאר דברים, ועוד דלפי״ד הלח״מ דהרמב״ם מפרש הגמ׳ דזבחים כפירש״י דפשיט לר״י דמקדשין לכתחילה ליקרב, הקשו שם התוס׳ ע״ז ממתני׳ דהלן והיוצא והטמא, וכתבו דצריך להעמיד בעירן לכלי חול והרמב״ם כתב מתני׳ כפשטה,
והנה הקרן אורה כתב על קושיית התוס׳ מהלן והיוצא וכו׳ דאף אם נימא דמקדשין לכתחילה הדם ליקרב לא יהיה בשביל זה הקרבן כשר, אלא דהוא מדין אם עלה לא ירד, וכמו דמרבינן כבש כמזבח להעלות מכבש למזבח ה״נ גלי קרא דכלי שרת ג״כ מקדשין כמזבח וצריך להעלות מכלי שרת למזבח, אבל הקרבן ודאי פסול, וא״כ האימורין מקרבן זה שנזרק בדם פסול ודאי לא יעלו, ולכן דוקא כשעלו האימורין לא ירדו, וכן כתב ליישב לפי פירש״י מה שהקשו התוס׳ מהיה מקריב מנחת העומר ונטמאת בידו דכיון שחסר קמיצה, ודאי לא יקמוץ מנחה פסולה דדוקא להעלותה למזבח מהני קדושת כלי שרת דהוי כעלו למזבח אך לשיטת הרמב״ם דמחלק בין דם לשא״ד לא צריך לזה.
והנה לפי דברי הקרן אורה דאפי׳ אם נימא דכלי שרת מקדשין את הדם מ״מ לא יועיל זה לגבי האימורין להקריבם, א״כ אין לפרש כפירש״י דמה דאמר ר׳ יוחנן מאי לאו שקבלו פסולים וזרקו היינו דדוקא בזרקו פסולים צריך להשמיענו דאם עלו האימורים לא ירדו, אבל אם זרקו כשרים יעלו האימורים לכתחלה. וצריכים אנו לפרש כפי׳ ר״ת דראיית ר׳ יוחנן הוא דאין מקדשין וכדאמר הגמ׳ במנחות והראיה היא מדצריך למיתני קבלו וזרקו מוכח דאם לא זרקו אין הכ״ש מקדשים שיזרקו הדם לכתחלה וצריך להוסיף בדברי ר״ת דאף דאמר עולא אימורי קדשים קלים שהעלם לפני זריקה דמן לא ירדו, ופירש״י דאימורי קדשי קדשים בודאי לא ירדו, מ״מ זהו בעומד הדם אח״כ ליזרק וכמש״כ שם התוס׳ דבזה חלוק מדין נשחטה בלילה או נשפך דמה דלר׳ יהודה תרד, משום דהכא תהיה אח״כ זריקת דם, ולכן כאן אם אין כלי שרת מקדשים שיזרקו אח״כ הדם אף שנפסל בקבלת פסולים, א״כ הוי כמו נשפך דמה, ולר׳ יהודה תרד, ורישא דמתני׳ דאלו אם עלו לא ירדו הוא גם לר׳ יהודה דאח״כ תנן המחלוקת בין ר׳ יהודה, וכ״ש בנשחטה בלילה.
ומבואר מה שכתבו בתוס׳ בד׳ ר״ת בתירוצא דר״ל וז״ל ומשני לא שקבלו פסולים ואי נמי זרקו פסולים כלומר שקבלו פסולים אם עלה הבשר לא ירד והדם יעלה ויזרק, והיינו דכיון דהדם יעלה ויזרק לכן לא ירד הבשר אף קודם שזרקו וכדעולא, וארוחנא בדברי הקרן אורה גם לפי׳ ר״ת לתירוצא דר״ל שכתבו התוס׳ דלר״ל צריך להעמיד גם לפי׳ ר״ת מתני׳ דהלן והיוצא בעירם לכלי חול, והוא בודאי אוקימתא דחוקה ולד׳ הק״א מיושב וכנ״ל.
אכן בדעת הרמב״ם קשה דלא נוכל לומר דמפרש כפי׳ ר״ת דא״כ פסק כר״ל ודלא כר׳ יוחנן, עוד הקשה הקרן אורה דאיך נאמר דלגבי דם מקדשים כ״ש ליקרב, ולגבי קומץ אין מקדשים הא מצינו במזבח להיפוך דקומץ פסול מקדש, ודם אינו מקדש ולמה נאמר בכ״ש להיפוך, ונראה דנוכל גם לפי׳ ר״ת לומר כמש״כ הלח״מ דהסוגיא דמנחות והסוגיא דזבחים אינם בענין אחד, והסוגיא דזבחים בדם והסוגיא דמנחות בקומץ אף שנפרש כר״ת דר׳ יוחנן פושט גם כאן דאין מקדשים ליקרב, מ״מ הלשון אינו שוה דבמנחות איתא והא בעא מיניה ר״ל מר״י וכו׳ ואמר ליה אין מקדשים, ובזבחים איתא הא נמי תנינא שקבלו פסולים וכו׳ מאי לאו שקבלו פסולים וזרקו פסולים ודחי ר״ל לא שקבלו וכו׳ ומוכח דהוא באמת שתי אבעיות, ובהא דמנחות מיירי בקומץ דע״ז קאי שם הסוגיא ובזה אמר ליה ר׳ יוחנן בפשיטות דאין מקדשים. ובזבחים מיירי בדם ובזה לא אמר ר׳ יוחנן בסתמא דאין מקדשים אלא בעי למיפשט ממתני׳ דשקבלו פסולים, ואמר מאי לאו וכו׳ ולשון מאי לאו אינה פשיטות ודאית ודחי ליה ר״ל לא שקבלו וכו׳, וסובר הרמב״ם דבזה מסקנא כר״ל דבדם מקדשים כלי שרת ליקרב, איברא דאכתי אינו מיושב דהא ר״ל נמי לא אמר בפשיטות דמקדשים אלא דדחי דממתני׳ ליכא ראיה דאין מקדשים, וא״כ נשאר אבעיא ולמה פסק הרמב״ם בודאי דמקדשים.
ונראה לחזק ראייתו של הכ״מ שכתב מהא דכריתות דכ״ג דאשם תלוי שנודע שלא חטא דלר׳ יוסי אם כבר נשחט וקיבל הדם בכוס יזרק, ופסק כר׳ יוסי דנימוקו עמו, וכבר הבאנו מה שתמה הלח״מ דהא פסק הרמב״ם בפ״ד דלא כר׳ יוסי אכן יש ליישב דברי הכ״מ דשם בדכ״ד על הא דר׳ יוסי דאמר אפי׳ הדם בכוס יזרק והבשר יאכל פריך הגמ׳ לר׳ יוסי אמאי יזרק הא הוי לו ידיעה בשעת סליחה, אמר רבא ר׳ יוסי סבר לה כר״ש דאמר כל העומד לזרוק כזרוק דמי, ופריך אימר דאמר ר״ש במידי דעומד ליזרק, אבל האי אינו עומד ליזרק אמרי במערבא קסבר ר׳ יוסי כלי שרת מקדשים את הפסול ליקרב, והקשו שם התוס׳ דהא זה בעי ר״ל מר׳ יוחנן ופשט ליה דאין מקדשים ונימא דלא כר׳ יוסי, וכתבו התוס׳ לחלק בין שאר פסולים לאשם תלוי דאינו פסול כל כך שבא מתחלה על נקיפת לב, ורבנן דאמרי ישפך לא קשיא דכי נמי בעלמא מקדשי, ה״ז משום דהוו קדשים אך אירע בהם פסול, אבל הכא דנמצא שהיה חולין אין כלי שרת מקדשים אלא קדשים פסולים.
והנה תירוצם על ר׳ יוסי דדוקא הכא סובר דמקדש משום דאינו פסול כל כך לא משמע בלשון הגמ׳ דאמר כלי שרת מקדשים את הפסול ליקרב, ומשמע דבסתם פסול מקדשים ולא דוקא הכא באשם תלוי, ולכן צ״ל דמה דבעי ר״ל אפשר דמפרש טעמא דר׳ יוסי בטעמא אחרינא, ועוד דהא רבנן לא סברי כר׳ יוסי, אבל תירוצם אליבא דרבנן ע״כ צריך לתרץ כן דאם כלי שרת מקדשים את הפסול ליקרב אמאי אמרי רבנן ישפך, וע״כ דהכא חשיב כמו חולין וא״כ ד׳ הכ״מ נכונים דבעלמא בשאר פסולים שפיר למד הרמב״ם דקיי״ל דכלי שרת מקדשים הפסול ליקרב, אלא דדוקא גבי דם, אבל גבי קומץ הא פשט ליה ר׳ יוחנן לר״ל במנחות דאין מקדשים, ורק גבי דם דלא פשט ליה דבעי למיפשט ודחי ליה ר״ל בזה מצינו למיפשט מר׳ יוסי דמקדשים.
ובאופן אחר נראה ליישב דעת הרמב״ם ע״פ ד׳ הבה״ז שכתב דטעמא דרבנן דפליגי על ר׳ יוסי הוא משום דלא סברי כר״ש דכל העומד ליזרק כזרוק דמי, וכתב בזה הקרן אורה ולא הבנתי דבריו דהא מסקינן שם בכריתות ובמנחות דאפי׳ לאו כזרוק דמי כ״ש מקדשים, וכיון דהוא סובר דכ״ש מקדשים דם הפסול ליקרב אמאי פסק דלא כר׳ יוסי, וכתב עוד הק״א הן אמת דבפי׳ המשנה שם בכריתות כתב דטעמא דר״י משום דכ״ש מקדשים כו׳ וכל העומד ליזרק כזרוק דמי דמשום תרי טעמי מכשיר ר׳ יוסי וכ״כ הרע״ב שם בכריתות, וגם זה לא הבנתי דתרתי למה לי ובהדיא משמע התם דבחד טעמא סגי או הא או הא, והאריך שם ונשאר בלא ישוב, והנה מש״כ הק״א דבכריתות ובמנחות משמע בהדיא דבחד טעמא סגי זהו לפי פירש״י שם, אבל אפשר לומר דהרמב״ם אינו מפרש כפירש״י במנחות, בכריתות, דשם אמר מעיקרא רבא טעמא דר׳ יוסי משום דכל העומד ליזרק כזרוק דמי ופריך אימר דשמעת לר׳ יוסי במידי דעומד ליזרק, אבל האי אינו עומד ליזרק אמרי במערבא קסבר ר׳ יוסי כלי שרת מקדשים את הפסול ליקרב, ובמנחות דף ק״ב מייתי הגמ׳ הא דרבא, ואמר ע״ז מידי הוא טעמא אמרי במערבא משמיה דריב״ח, היינו טעמא דר׳ יוסי דקסבר כ״ש מקדשים וכו׳, ופירש״י מידי הוא טעמא כלומר וכי טעמא דר׳ יוסי משום דכזרוק דמי, ומפורש דלפי״מ דמפרש טעמא דר׳ יוסי משום דכ״ש מקדשים אין טעמו משום דכזרים דמי, אבל באמת קשה לומר דנדחו דברי רבא לגמרי.
לכן מפרש הרמב״ם דהגמ׳ אמר רק דטעמא דכזרוק דמי לחוד לא מהני כיון דאינו עומד לזרוק, אלא דטעמא משום דכלי שרת מקדשים דם הפסול ליקרב לכתחלה, אבל האי טעמא לחוד ודאי לא מהני חדא דאפי׳ נימא דמהני טעמא דכלי שרת מקדשים לגבי זריקת הדם, אבל הא כתבנו מדברי הקרן אורה דמ״מ לגבי הקרבת האימורים לא מהני הא דכ״ש מקדשים הדם ליקרב, וא״כ היכי אמר ר׳ יוסי דהבשר יאכל ועוד יותר נראה דהא דכ״ש מקדשים דם הפסול ליקרב הוא דוקא היכי דנתנו דם פסול בכלי שרת, דבזה אמרה תורה כל אשר יגע בהם יקדש דהכלי שרת מקדשים את הפסול, אבל היכי שהיה מקודם ואח״כ נפסל מה מהני מה דנתקדש מקודם בכלי שרת שאמרה תורה יקדש, אטו בדברים שהם כבר קדושים ליכא דיני פסלות, ואטו ליכא דין טומאה בקדשים ובקדשי קדשים, ולכן סובר הרמב״ם דלא מהני הא דכלי שרת מקדשים, אלא היכי דנכנס בכלי שרת אחר פסול דהכלי שרת מקדשים את הפסול ומכשירים אותו ליקרב, ולכן ע״כ דתרווייהו טעמי בהדדי מהניין דסבר ר׳ יוסי כר״ש דכל העומד ליזרק כזרוק דמי, ואמרינן דכבר נעשה דין זרוק עוד קודם זריקה אלא דמתי אמרינן כן דוקא היכי דלבסוף יזרקו את הדם, וכיון דיש דין בכלי שרת שמקדשים דם הפסול ליקרב, ורק דהיכי דנעשה פסול אחר שכבר הוא בכלי שרת לא אמרינן כן, אבל אימתי לא נוכל לומר כן היכי שאם יזרקו אותו ג״כ יהיה נקרא שזרקו דם פסול, אבל כאן דאם יזרקו אותו איגלאי מילתא למפרע שכבר היה כזרוק קודם שנודע והוי כמו נודע לאחר זריקה שהקרבן כשר, לכן לענין זה מהני הך דינא שהכ״ש מקדשים הפסול ליקרב.
ומבואר דעת הרמב״ם כמש״כ הכ״מ, וכמו שביאר הבה״ז דחכמים לא פליגי על ר׳ יוסי אלא משום דלא סברי כזרוק דמי, והא דכ״ש מקדשים לחוד לא מהני אפי׳ לגבי זריקה, אבל בדין כ״ש מקדשים לא פליגי אלא דזה אינו אלא בדם, וכמו שבארנו מהא דר׳ יוחנן.
עתה עלינו לבאר עיקר החילוק בין דם לקמצים, דבדם מקדשים ליקרב ובקמצים אין מקדשים, וכבר הבאתי מה שהקשה הקרן אורה דהא במזבח אשכחן להיפוך ומנ״ל לחדש דדין כלי שרת הוא להיפוך מדין מזבח, ונראה דגבי מזבח ילפינן מקרא דזאת תורת העולה, וילפינן דכל הראוי לאשים אם עלה לא ירד. ואף דכתיב גבי מזבח נמי כל הנוגע במזבח יקדש, צ״ל דמדין כל הנוגע במזבח לא מהני אלא מה דנגע במזבח, אבל אם העלה דם בכלי שרת שנפסלו מקודם לא מהני קרא דכל הנוגע כיון שלא נגע הדם במזבח, ולכן המחלוקת בין ר״ג לר״י אם גם בדם אם עלה לא ירד הוא אם עלה דם בכלי שרת על המזבח, וכן כתבו התוס׳ בדף פ״ז ד״ה כלי שרת בסוף דבריהם, ושם כתבו דאפי׳ לר׳ יהושע דאמר דבדם לא אמרינן אם עלה ירד, מ״מ אם זרק לא יקנחנו דקלטיה מזבח, וכונת התוס׳ למה דאמר הגמ׳ בדף כ״ז בהניתנין למטה וכו׳ דקלטיה מזבח, אבל בטעמא דמילתא יש לומר דמה דנתמעט דם מקרא דעולה וכבשים הוא רק מקרא דזאת תורת העולה, אבל מקרא דכל הנוגע במזבח יקדש לא נתמעט גם דם, ולכן כיון שנזרק נתקדש וזהו דאמר הגמ׳ דקלטיה מזבח.
ועכשיו נבאר מה דרק בדם מקדשים כ״ש פסולים ליקרב ולא בקמצים, אכן לפי״מ שבארנו מדברי הקרן אורה דאפי׳ אם מקדשים הכ״ש הדם ליקרב אינו אלא לזריקת הדם, אבל הקרבן נשאר בפסולו, ולכן לענין האימורים מדם זה שנזרק בפסול לא יקרבו, ודוקא אם עלו האימורים לא ירדו, ולפי״ז לפי״מ שבארתי בפ״א הל׳ ל״ד מדברי הרמב״ם בפיהמ״ש דהקטרת הקומץ יש בזה שני גדרים א׳ כמו זריקת דם שזהו עיקר הכפרה וב׳ כמו הקטרת אימורין שאינו מעכב הכפרה, ומשום זה בארתי מה דאמר הגמ׳ קומץ מאימתי מתיר שיריים לאכילה, ולא אמר מאימתי נתכפר בעל הקרבן, אלא דמה דהוי כמו זריקת דם נתכפר תיכף בזריקת הקומץ על האש, ורק להתיר שיריים לאכילה צריך עד שיוצת האור ברובו או עד שמשלה בו האור.
ולפי״ז אף אם נימא דכלי שרת מקדשים קומץ פסול ליקרב הא זה אינו אלא לדין זריקתו על האש, אבל מה שיקטר אח״כ ויושלם הקטרתו בזה לא הוכשר הקומץ עי״ז שהיה בכלי שרת, וכיון דיש איסור להקטיר אימורים פסולים ורק דאם עלו לא ירדו, אבל לכתחלה אסור להעלות, א״כ אם נבוא להקטיר זה הקומץ הרי אנו מקטירים קומץ פסול שלבד תחלת זריקתו על האש שיהיה כמו זריקת דם, הרי יהיה אח״כ גם גמר הקטרת הקומץ, שהוא כמו הקטרת אימורים, וכיון שכבר יהיה על המזבח הרי לא ירד מדין אם עלו לא ירדו, וכיון דמה דאם עלו לא ירדו אסור לכתחלה להעלות, משום זה שפיר לא מהני גבי קומץ דין דכלי שרת מקדשים לכתחלה ליקרב.

עמש״כ בהל׳ מעה״ק פט״ו הלכה ד׳.

עמש״כ בהל׳ מעה״ק פט״ו הלכה ד׳.

עמש״כ בהל׳ מעה״ק פט״ו הלכה ד׳.